הסרן והסגן- יותר מסימולציה
רשימת דמויות
ודים ברו-
הדמות הטרגית בסיפור, לא ברור מדוע ולמה.
אנה-
הסרן הסמכותית מההשלמה ששברה דיסטנס, תרתי משמע...
גיא-
הסגן, האדם, הדמות.
דמיאן-
האישיות השנייה של הדמות הטרגית בסיפור.
אנסטסיה-
האישיות השלישית של הדמות הטרגית בסיפור.
זמן עבר (מלשון
משהו שקרה בעבר)
היה זה עוד יום שישי טיפוסי בו החלטתי
להטביע את יגוני.
מכיוון שהחברים שלי מתכחשים אליי כי אני קמ"א
והורים שלי חושבים שאני לא יוצלח כי אני קמ"א ואבטחת מידע בעובדה לא
מאשרים לי כניסה כי אני קמ"א, החלטתי להיפגש עם שני אנשים שעוד איכשהו
מבינים את הסבל שלי למרות שלא חוו אותו בעצמם...
קבענו להיפגש ברמת החייל. מקום פשוט להגעה
לכל הדעות אם אתה לא כפרי בור פרובינציאלי שגר בעיר בה מקום הבילוי היחידי הוא הyellow בתחנת הדלק, אבל אני כנראה סוטה מהנושא...
בכל אופן, עמדתי וחיכיתי וחיכיתי ועמדתי
והמתנתי וישבתי ובכיתי וחיכיתי עד שלבסוף החלטתי לאסוף את 2 הדגנרטים הללו מקניון
איילון היות ואני לא סומך על קצינים (אפילו שאם מחברים אותם יחדיו מקבלים
מוח שלם).
החניתי את האוטו בחניית עפר הצמודה לפאב
וגברת סרן, נקרא לה אנה, החנתה מימיני.
יצאתי מהאוטו וניגשתי לברך אותם לשלום.
כבר מהרגע בו הוציאה את רגלה מהרכב, שמתי לב כי דבר מה אינו כשורה...
על כתפה הימנית היו תלויות דרגות מעיל
שחור ועל ידה השמאלית היה תלוי סגן צעיר, נקרא לו גיא. הם יצאו וחיוך נבוך על
פניהם, ספק מהמעמד, ספק מההערות הצפויות לבוא לאחר שרלצ"ד יקרא מסמך זה.
"אמממ... מה שלומכם?"
אמרתי בעודי מנסה להסיט את עיניי מהמאורע יוצא הדופן שנגלה למול עיניי. "הכול
בסדר" צחקקו שני הליצנים. אותי משום מה הדבר לא הצחיק היות ואני קמ"א
והמערכת יחסים הכי ארוכה שהייתה לי הייתה עם דמות מצוירת שפגשתי ב-facebook באיזושהי אפליקציה לא שימושית שאני בכלל לא מבין למה התקנתי אותה.
ובכלל כל הfacebook הזה כזה מעפן וכול היום עובר לך בחיפוש אחר חברים שאתה בכלל לא
מכיר ולמה? למה כל המרוץ הזה? להרגיש חמימות בפנים?! רבאק! תתנתקו כבר מהפייסבוק,
אבל ייתכן ואני גולש קצת מהנושא המרכזי...
בכל אופן אחרי שווידאנו במשפטים חסרי
משמעות שכל אחד שלם מבחינה פיזית ומנטאלית שמנו פעמינו אל עבר הפאב. אני הייתי
מלווה באישיות השנייה שלי והסרן, אותה אחת מקודם כן? הייתה מלווה בעלם הצעיר עם הזיק בעיניים והבליטה
באוזניים.
"צפה להפתעה"
אמר הסגן ורמז לי עם עיניו.
"איזו הפתעה?"
"צפה להפתעה" אמר
והדגיש פעם נוספת ע"י הרמת גבה.
"איזו הפתעה?"
התעקשתי פעם נוספת.
ובעודי מנסה להגיב על דבריו, תפס גיא את
אנה והצמיד אותה בחוזקה אליו.
"עדיין לא סגור מה
ההפתעה?" שאל וליטף קלות את פנייה של הסרן המסתורית.
"לא" פסקתי
לקונית וקיללתי חרישית את מסלול העתודה שהרס לי אפשרות לכל מערכת יחסים עתידית עם
בנות המין השני...
הם הלכו מחובקים, לא כמו תאומים סיאמיים,
אלא מתוך בחירה.
"אמממ.." הרהרתי
לעצמי, "זה שילוב ראוי?"
"כנראה שכן"
השיב לי דמיאן.
"אבל היא הייתה המפקדת
שלו בהשלמה, ואחרי זה בהשלמה- הגרסה הלא מצונזרת"
השבתי לו.
"לא מצונזרת עלאק...
ממזר שכמוך" חייכתי אליו ושנינו צחקנו
בקול רם. ניסיתי גם לטפוח על שכמו, אבל בטעות נגעתי באישה זקנה שטרחה להדגיש בפניי
כי עליי לחשוב פעמיים לפני שאני יוצא לרחוב ללא השגחה.
"למה אתה צוחק?"
שאלו שניהם.
"אהה. סתם דמיאן סיפר לי
משהו מצחיק" השבתי בגמגום קל.
"מי זה הדמיאן
הזה?" שאלה אנה את גיא. "עזבי. בטח
סתם קמ"א " ושניהם צחקו בבוז מופתי.
התיישבנו סביב שולחן עגול עם תחום ראייה
בלתי מוגבל, אולם ככל שהערב התקדם ייחלתי לכך שיבואו נשרים (לא טייסת כן? חננות
חיל האוויר שכמוכם) וינקרו את העיניים שלי עם כפית.
אני ישבתי בקצה הפינה של השולחן העגול
ואילו זוג הקצינים התיישב בפינה הנגדית.
הרמתי את ידי על מנת לקרוא למשרת, סליחה,
המלצר, סליחה, הבחור שמרוויח שכר מינימום שעלייך להיות נחמד אליו אחרת הוא משתין
לך בכוס בירה ובעשותי זאת הבאתי את ראשי למצב תצפית אשר אפשר לי לראות מה הלך שם
למטה...
חלק זה מצונזר
חבוקים ומאושרים ישבו זוג הציפורים אל מול
הברווזון ומבט משועשע בעיניהם.
"תגיד את חושב שהוא
יודע?" לחשה אנה בשקט לגיא.
"ברור שהוא יודע. הרי
רמזתי לו בבהירות כה רבה לפני מספר רגעים. רק אידיוט לא יכול להבין את הרמז
הזה ולפעול בהתאם לרמז הזה. הזכרתי לך כבר שנתתי לו רמז???"
השיב גיא בנונשלנטיות.
"אבל הוא מתנהג כאילו
הוא לא יודע, כאילו זה מעצבן אותו... הוא מפחיד אותי"
השיבה אנה וליטפה רכות את דרגותיו הזקורות. "אל תדאגי. הוא רק מדבר
הרבה. הוא תמיד כזה ממורמר"
ובינתיים, בצד השני של השולחן העגול.
ברקע, מאורעות חיבה מתקדמים וגיבורינו, ודים (כן אני הגיבור פה! לא גיא ולא אנה
ולא אף אחד אחר! נמאס לי שלוקחים ממני את הקרדיט! בן אדם יושב בזמן העבודה, סליחה,
אחרי העבודה ורושם פה שטויות על מנת לבדר אתכם)
איפה הייתי? אהה, וגיבורינו ודים, יושב
ושוקל את צעדיו.
"תגיד ודים?"
שאל אותי דמיאן
"כן דמיאן ,מה
השאלה?"
"יכול להיות שיש ביניהם
משהו?" שאל
הנורמלי משנינו. (לא סגור עדיין מי)
"אולי, אולי"
וחזרתי לבהות בעיני עגל בפורנו הרך מול עיניי.
"נו! נו! אני בטוח שיש
ביניהם משהו" המשיך האידיוט ללחוץ.
"אני אומר לך שאין. אין
מצב! אם זה נכון, אז אני קצין!"
צעקתי עליו בחזרה.
"תגיד למה הקצין הזה
מדבר עם היד שלו?" נשמעה לחישה בשולחן הסמוך.
"לא יודע, עזבי... וזה
לא קצין בכלל... בטח סתם קמ"א ממורמר..."
השיב לה קצין שקר כלשהו.
"אז רק שתדע, שהוא כן
קצין" צעק עליו דמיאן אך ללא הועיל.
"תגיד, למה הוא לא שומע
אותי?" הסתכל עליי בעיניים דומעות.
"רק קמ"אות יכולים
לראות ולשמוע אותך, זוכר?" הזכרתי לו בעדינות.
"ותגיד, למה אתה לא
מתרכז בסיפור המרכזי על הרומן הסוער של חנה ושגיא אלא סוטה לנושאי משנה? זה בגלל
שאתה נבוך לרשום?!" המשיך לתחקר אותי.
"אידיוט!!!! אמרנו שנקרא
להם אנה וגיא כדי שהצוערים החדשים לא יוכלו לרכל והסמכותיות שלה לא תפגם..."
לחשתי בשקט וחייכתי חיוך מאולץ לשודדת העריסות.
"למה אנחנו מסתובבים
איתו בכלל? " לחשה אנה וחיבקה את אוזנו
(זה מה שזוגות מחבקים נכון? לא יודע... לא הייתה לי חברה כבר הרבה זמן)
"סתם, הוא על תקן אתנחתא
קומית" השיב הסגן הצעיר וחייך אליי חיוך זדוני.
"אתה כזה חמוד!"
"לא, את כזו
חמודה!"
"לא!!! אתה כזה
חמוד!!" מלווה בעוויתות לא רצוניות.
ואני כזה דפוק.
זמן הווה (מלשון מה
שעובר לי בראש ברגע זה)
"טוב ודים. תפסיק לרשום
שטויות ותחזור לסיפור " לוחשת לי פה אנסטסיה,
האישיות השלישית שלי, אז אני צריך להישמע להוראותיה.
הבעיה שאני קצת לא מרוכז בזמן שאני כותב
פה כי אני עייף ולכן אני הוזה דברים ולכ---
"יאללה! תספר להם שזאת
חנה!"
"דמיאן, אתה מפריע לי
לרשום!"
"יאללה, נמאסת כבר, מה
אנחנו ילדים קטנים? תגיד את האמת!"
"איזו אמת? אני חושף פה
את כל האמת! זה מסמך אנושי מזעזע"
"אפשר לחשוב... מה אסור
שיהיו לה חיים אישיים... תמיד אמרת לי שהיא סתם כל---"
"דמיאן איך אתה מדבר?!"
"יאללה שתוק שתוק כבר...
כל ההשלמה התרפסת בפנייה כמו כלבלב מוכה כלבת כלוא בכלוב ועכשיו כשיש לך אפשרות
אתה עדיין מתנהג כמו..."
"טוב דמיאן עזוב אותו.
הוא כולה מנסה לרשום פה מסמך ואתה רק מפריע לו!"
"שתקי! את בכלל תמיד החלשה
מבין שלושתנו"
"טוב נהיה לי כבר צפוף
במדור והמפקד מציץ פה מהדלת עם חיוך חצי חמוץ... אולי תשתקו כבר ותתנו לי להמשיך
לכתוב?"
"טוב, טוב... אנחנו נהיה
בשקט רק אל תשכח את הקטעים העסיסיים!"
חזרה לעבר (מלשון
משהו שקרה בעבר אבל קצת יותר בעתיד)
שעתיים מרגע הישיבה.
"בלה בלה בלה בלה
בללללההה.. בלה"
"אולי תוציאי את הלשון
שלו מהפה שלך כדי שאני אוכל להבין מה את אומרת?"
אני אומר לעצמי אבל ממשיך לשתוק. מי הראשון שיגיד משהו על המערכת יחסים הזו? מי?!
"טוב אני חושב שהגיע
הזמן ללכת הביתה. אתה בטוח שאין לך משהו שאתה רוצה להגיד לי?"
שואל אותי הסגן בעודי מקפץ אל עבר הרכב.
"אממ אני לא חושב שראיתי
היום משהו יוצא דופן. כמו יום רגיל. ממש כמו שהיינו בהשלמה!"
אני אומר ומתחמק מעוד גיפוף אקראי פה ושם...מה נסגר פה?
נפרדנו כל אחד לדרכו. אחדים נפרדו בלחיצת יד
רשמית בעיקר דמיא וגיא.
וגם תקרית לא נעימה בה דמיאן קצת ניסה
לגפף את אנה אבל היא חשבה שזה רק הרוח אז כולם היו מאושרים ומאוהבים וקוצי פוצי
מוצי ואוי כמה עוד אפשר לסבול את זה...
הם כל כך חמודים ביחד שאפשר למות מזה...
באמת אפשר למות מזה... כמעט עשיתי תאונה אתמול.
אפילוג
יש דברים יותר גרועים בעולם. כמו להיות
קא"ב בחיל הים! ותתפלאו יש כאלה והם
אפילו מאוד נחמדים כשאתה מבקש מהם על הרציף בעזריאלי לפשוט את המעיל ולהראות לך את
שטחיות הכבוד העצמי שלהם ועל הדרך את שטחיות דרגתם...
תוספת מאוחרת 2013
הסיפור הזה נרשם בנובמבר 2008.... היום
אנחנו ביולי 2013 והזוג נשוי וחובק ילד... הסיפור של החתונה יצורף בהמשך.
בהצלחה בזוגיות!
