דיאלוגים עצמיים- פרולוג. גרסא אלפא

דיאלוגים עצמיים

ודים ברו

רשימת פרקים

פרולוג

בני תשחורת

הרדיפה אחרי יוליה

הנדסה ושאר ירקות

צעידה במקום

בגרות פיזית ופיגור אמוציונאלי

מסע חדש

אפילוג

 פרולוג

הדרך היחידה שלי לפרוק את מה שאני חושב זה דרך הנייר.

המילים נשפכות כמים והקרתזיס עימו. אותיות, החרוזים  החיבור הלוגי של המילים ליצירת מקשה

אחת בעלת משמעות...

התקתוק של המקשים, החשיבה המהירה, הרצון העז להעלות את המחשבות על הכתב.

כי במה תורמת לנו התקשורת הבינאישית? ההבעות פנים שאנו עוטים על עצמינו? שפת הגוף בה אנו משתמשים לבטא את רחשי לבנו ? הרי כולנו עונדים מסכות כתלות באנשים אנו באים עימם במגע. ואיתך? איתך אני הכי אמיתי שאפשר.

"סבסטיאן, אולי תפסיק למלמל לעצמך ותגיד לי מה אתה באמת מרגיש? מה  אתה רוצה להגיד לי?"

"אל תעזבי אותי"

"אני חייבת לעזוב כי אני לא יכולה להקדיש לך את אהבתי. היא נתונה לאחר."

ובמילים האלה עזבתי,עזבתי כל מה שהכרתי והלכתי.

מכירים את הסצנות מהסרטים שהגיבור הולך ובדרך חווה חיזיון או הראה כלשהי ומשנה את אורח חייו? אז נשאיר את זה רק לסרטים. רחובות תל אביב אמנם סימפטיים ומאפשרים הצצה נדירה לחוויות אנתרופולוגיות וחוליות חסרות באבולוציה, אולם הדבר לא נותן מענה ללבי הדואב.

החלטתי כי אני אלך לפארק הירקון. למה לפארק הירקון ולא לאיזשהו פאב?  לשבת על הבאר ולהוריד כוסיות  אבל אז נזכרתי כי אני עתודאי ובנות לא רוצות לדבר איתי.

אני הולך לי לאיטי במדרכה. הראש זקוף אבל המבט בעיניים כבוי.

לא החלפתי בגדים אני חושב לעצמי. הריח שלה עדיין ספוג בהם. אני נעמד לרגע ואוחז בעמוד לייצב את עצמי. מחשבות עמומות על גופה הערום מתערבלות לי בראש ואני עוצם את עיניי. אני פוקח אותן לאחר שניות שנראות כמו נצח ומביט בפני העוברים והשבים. לידי חבורת נערים בלבוש אופנתי הולכים ברחוב ומשמיעים מוסיקה בקולי קולות במכשיר הנייד שלהם. אני בז להם חרישית ומפנה את מבטי לכיוון האוטובוס שנעצר לידי.
בחלון הראשון יושב לו גבר כבן 25, שערו שחום כפחם ועיניו כחולות. הוא מביט בי דרך הזגוגית ומסמל בידו לעלות לאוטובוס. לא יודע מה איתכם אבל בילדותי לימדו אותי לא לגשת לזרים. האוטובוס המשיך לנסוע והוא מלווה את פניי במבטו עד שהאוטובוס נעלם מעבר לפינה.

מוזר... טוב לא משנה נמשיך ללכת. אני מגיע לכיכר רבין. אותו מקום מקולל בו לפני 17 שנה נקטעה קדמתה של מדינת ישראל והחל תהליך דעיכה

הלכתי עד שנעצרתי ליד ספסל המשקיף לנהר והתיישבתי. רוח ליחכה את ענפי העצים ואני כולי ספוג מים יושב על הספסל ובוהה מעבר לאופק. מולי עוברים זוגו אוחזים ידיים, נתונים באשליה של זוגיות. האישה מגניבה לבעלה חיוך מבויש והוא לוחץ ידה חזק, וכך ממשיכים ללכת.

מחזה מבחיל,לא?

"סליחה מי אתה? "

סובבתי ראשי לדמות שהתקרבה אליי. מראהו החיצוני לא בישר טובות עטוי חולצה פרומה ומכנסיים מוכתמים. פניו החרושים קמטים והעיניים. היכן הניצוץ בעיניים? מדוע הוא לא קיים.

"שאלתי מי אתה?"

 חזרתי שנית לזר נעמד מולי.

"אין לי כסף, להביא לך וגם אם היה לא הייתי מביא כי צדקה מטיבה עם הנותן אך לא עם המבקש."

"אתה שופע תובנות עמוקות הא יחסית לגילך הצעיר? וכי לא ביקשתי כסף או צדקה אלא רק את חברתך אני מבקש."

"ולמה שתקבלנה? איני מכיר אותך ואיני מעוניין להכיר. "

"מילים קשות לחבר ותיק."

" חבר איזה חבר?"

אני סבסטיאן.

"אתה לא יכול להיות סבסטיאן. סבסטיאן מת לפני שלוש שנים. ראיתי אותו קופץ מול עיניי."

"מראה יכול להטעות."

אכן מראה יכול להטעות